יום שני, 10 בנובמבר 2014

מניעת חומרי חקירה מההגנה

תפקיד התביעה במשפט הפלילי:






לאחרונה אני עסוק בכתיבתם של סיכומים שבאים לטעון לא רק לשרירות לב של המדינה בניהול ההליכים הפליליים, אלא, במציאות של הסתרה של חומרי חקירה לרוב  - מעיני ההגנה.










כידוע המדינה מחוייבת לספק להגנה את כל חומר הראיות של התיק הפלילי - אלו נאספו בחקירה במשטרה, ורשימה של כל החומרים שנאספו אילו אינם חומר ראיות במובן הקלאסי. (סעיף 74 לחסד"פ) כאן היו הפרות לרוב של כל עקרון במהלך המשפט הפלילי !








אחד מפסקי הדין המהותיים בסוגיה  -כזה שכמעט  ונשכח לאור הזמן שחלף - ראוי להתיחסות מיוחדת.










מתוך ע"פ 277/81 הלוי ואח' נ' מדינת ישראל:








כאשר החוק מוסר בידי הראשות המוסמכת את היכולת לנהוג באזרח בדרך זאת או בדרך אחרת, ראוי לה, שלא תבחר דווקא בדרך הפוגעת ומחמירה עם האזרח ומעמידה אותו במצב בלתי אפשרי, שהרי אז יאמר עליה שהיא נוהגת בשרירות לב, בעקשות ומתוך רגש של נצחנות.










בית המשפט מצפה מהתביעה , המייצגת את המדינה, שלא תכשיל אותו בהסתרת ראיות החשובות לעניין, ולא תמנע מלחשוף בפני בית המשפט את כל חומר הראיות הרלוונטי, אשר בידיה בעקבות החקירה, בין אם הוא תומך בגרסתה ובין אם יש בו כדי להחלישה. חומר רלוואנטי כזה הוא חומר, שיש בו כדי להשפיע על שיקוליו של בית המשפט בקביעת המימצאים העובדתיים.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה